“כל ארוחה אותו סיפור”.. סיפרה לי אמא של אורי, בן הארבע וחצי.
“אני מכינה לו את האוכל שהוא הכי אוהב, יושבת איתו, עוזרת לו לאכול.. ואז אחרי כמה דק הוא מחליט שמספיק לו והוא קם מהשולחן..”
“ומה קורה אז”?- אני שואלת.
“הוא מתחיל להשתולל, עובר ממשחק למשחק..”
“ומה את עושה”?
“אני ממשיכה לשבת ליד השולחן, מדברת איתו שאם הוא לא יסיים לאכול הוא ישאר רעב, מאיימת שאני אאסוף את האוכל”.
“ומה אז”? אני שואלת.
“איכשהו הוא מגיע, אני מצליחה להאכיל אותו עוד 2-3 ביסים וזהו..”
“ואז מה את עושה”?
“אני אוספת את רוב האוכל, משאירה לו צלחת עם מה שנשאר.. אבל לרוב הוא לא נוגע בה.
הבעיה היא שאחרי שעה הוא מתלונן שהוא רעב אבל כבר לא מוכן לאכול את מה שנשאר בצלחת”.
“אז מה את עושה”?
“אני שואלת אותו כמה פעמים האם הוא בטוח שהוא רעב. הוא אומר שכן, מבטיח שיאכל הכל אבל הסיפור חוזר על עצמו..”
שאלתי את האמא שוב ושוב “אז מה את עושה” כיוון שזו הדרך הכי טובה לאסוף מידע שיעזור לנו לטפל בסיטואציה.
הרי, היכולת שלנו לשלוט במה שאחר עושה, חושב או מרגיש לא באמת קיימת. גם לא כשמדובר בילד שלנו.
אז מה כן?
יש לנו את היכולת להחליט מה אנחנו נעשה, איך אנחנו נגיב,
ובאמצעות התגובה שלנו יש לנו את האפשרות להשפיע על מה שהאחר חושב, מרגיש ובעיקר עושה.
וכדי לעשות את זה אנחנו צריכים למפות היטב את אופן התגובה ולשנות בהתאם למה שעולה וצריך.
אז החלטנו להחיל בשינוי בארוחת הערב:
ארוחת הערב תהיה בשעה קבועה
.
.האמא תשב עם אורי לשולחן ותאכל איתו. גם כדי לייצר חוויה משותפת וגם כדי לאפשר לילד עוד זמן לאכול- הנה תראו איך:
ברגע שאורי יקום מהשולחן אמא תגיד שהיא מבינה שהוא שבע, אבל היא עדין רעבה וממשיכה לאכול. ברגע שהיא תשבע היא תסדר את שולחן האוכל והארוחה תסתיים עד לפעם הבאה.
מאחר והיה לאמא קשה שלא להציע לבנה אפשרות לאכול במידה והוא לא אכל מספיק, החלטנו בשלב זה שהיא תשאיר על השולחן את הצלחת עם האוכל שנשאר, אבל לא תציע אוכל טרי עד הבוקר. במידה ואורי ירצה לאכול שוב לפני השינה, תהיה לו אפשרות לאכול את מה שנשאר מהארוחה.. ביננו, האוכל עדין ממש טרי..
עוד דיברנו על האופן שבו האמא מעבירה את המסרים. שמנו דגש על בחירת מילים מקרבת, טון דיבור מכבד וכלים להכלה כאשר יצופו התנגדויות.
כשהכל היה מוכן, האמא יצאה בהכרזה מול אורי-סיפרה לה על כל השינויים שיקרו החל ממחר.
אורי החל לבכות ואמר לה:” אבל מה יהיה אם אני אהיה רעב”?
מאחר וצפינו את התגובה, לאמא כבר הייתה תשובה מוכנה: “הצלחת אם השאריות של האוכל תשאר על השולחן ותוכל לאכול. עכשיו בו נלך לעשות משהו כייפי ביחד”.
למחרת החל השינוי בתגובתה של האמא.
אור קם מהשולחן לפני שסיים את הארוחה אלא שהפעם אמא שלו לא ניסתה לשכנע אותו לאכול. היא רק הזכירה לו שכשהיא תסיים לאכול היא תאסוף את האוכל.
וכך היה.
בסיום הארוחה, האמא אספה את כל האוכל מהשולחן והשאיר לאורי את הצלחת שלו.
כמצופה, כעבור שעה אורי החל לבכות שהוא רעב ושהוא לא רוצה את האוכל שנשאר, הוא רוצה משהו אחר.
גם הפעם, מאחר וצפינו את התגובה, ידעה האם איך לפעול. היא הכילה את הקושי של אורי, אמרה לו שהיא מבינה שהוא רעב ושהיא מצטערת שקשה לו.. ושיש לו צלחת ערוכה.
מאחר והיא קיבלה כלים להכיל את ההתנגדות, היא הרגישה בטוחה ובשליטה.
בארוחה הראשונה אורי לא שיתף פעולה. ההרדמה באותו ערב הייתה קשוחה.
בארוחה השנייה הוא שאל אם גם הפעם תשאר לו צלחת, אבל לא נגע בה.
בארוחה השלישית אורי אכל כמות גדולה יותר בארוחה, ולמרות שנשארה לו צלחת ערוכה הוא לא חיפש לאכול עוד. באותו הערב נשאר זמן לסיפור לפני השינה, שאורי כל כך אוהב.
אחרי ארבעה ימים, הסיפור היה מאחורינו. ארוחת הערב התנהלה כסדרה ואף הפכה לארוע מקרב ומחמם את הלב.
עכשיו, נותר לנו לסדר את ארוחת הצהריים. אלא שכעת הכלים כבר מצויים בידה של האמא והיא יכולה לעשות את השינוי בעצמה.
