אוכל הוא צורך השרדותי אבל לא רק. כמובן שהתינוק צריך לאכול כדי לגדול ולהתפתח אבל העיסוק שלנו באוכל הוא הרבה מעבר לצורך הבסיסי, הוא עיסוק לגמרי רגשי. זו לגמרי מערכת יחסים. וכמו כל מערכת יחסים אחרת בחיינו נרצה שהיא תבנה על יסודות מוצקים ומבוססים ועל דיאלוג פורה. אוכל זה דבר אחד, האכלה היא דבר אחר לגמרי.
בין אם את מניקה או מאכילה את התינוק שלך בבקבוק לקשר הנרקם בינך לבין התינוק שלך בתהליך ההאכלה יש חשיבות גבוהה לא פחות מאשר לאיכות המזון. במילים אחרות זה לא רק מה הוא אוכל אלא איך הוא אוכל ומה קורה בזמן הזה.
כשהתינוק שלך מאותת לך שהוא רעב ושהוא מוכן לקבל כעת את האוכל, את מזהה, מגיבה לאיתותי הרעב ומציעה לו אוכל. כך, מתוך מנגנון ההקשבה הזה התינוק שלך מתחיל לבנות אמון בקשר בינכם.
התינוק שלך יאותת לך גם על כך שהוא שבע, או על כך שכרגע הוא לא מעוניין לאכול. הוא יסגור את הפה, יסיט את הראש, אם את מניקה תרגישי שיש פחות תנועות של יניקה ובליעה, אולי יאותת עם גופו. זה יהיה הזמן הנכון להפסיק את האכלה.
ככל שמערכת ההקשבה בינכם תלך ותתפתח תיטיבי לזהות ביתר קלות את האיתותים השונים ולהציע להם את המענה שהוא צריך. אז גם ייווצר ויסות. התינוק שלך יווסת באופן טבעי את זמני האכלה ואת כמות האוכל שהוא זקוק לה. עם הזמן תלמדי מהו האיתות לרעב, לשובע, לעייפות. מנעד הצרכים רחב ולא כל בכי מעיד על רעב, לא כל תחושת אי שקט מעידה על כאבי בטן ולא כל התנגדות מעידה על שובע. בהתחלה זה בהחלט יכול להיות מבלבל ועם זאת, בעיני זה תהליך מאד מרגש- של הכרות, של התקרבות, של העמקת הקשר. קשר בינך לבין התינוק שלך, קשר המאפשר לך להכיר ולהבין את התינוק שלך טוב יותר מכולם בשלבים הכה רגישים הללו.
בהתחלה זמן ההאכלה הוא רק זמן ההאכלה. התינוק יונק או שותה מהבקבוק, לרוב עיניו עצומות ואין כמעט אינטראקציה. אלא שדי מהר זמן הארוחה יהפוך לזמן חוויתי רב חושי עבור שניכם. ההתבוננות האחד בשניה, ההקשבה ההדדית, עצירת ההאכילה לטובת יצירת התקשורת, שיח מלמולים ואפילו התחלה של זמן משחק. לרוב בשלב זה התינוק כבר לא רעב כך שאפשר לסיים את הארוחה ולהתפנות למשחק.
