אחת הסוגיות הכי רגישות שאנחנו ההורים מתמודדים איתן היא התהייה מתי להתעקש ומתי לוותר.
לפעמים, זה לא באמת חשוב,
אבל לפעמים, כשהילד שלנו מתמודד עם קושי ואנחנו רוצים לעזור לו, זה הופך להיות משמעותי מאד.
בואו נדבר דוגמאות:
למשל, הילד, בן הארבע מסרב ללכת לישון באופן עצמאי. הוא משתף אתכם שהוא פוחד וכדי להרדם הוא מבקש שתשכבו איתו במיטה עד שירדם.
ועכשיו עולה הדילמה- איך אני כהורה יכולה להציע לילד מענה שגם יתן תוקף לפחד שהוא מציף וגם יקדם אותו אל עבר עצמאות?
אז מתברר, שהנטייה האינטואיטיבית שלנו ההורים לגונן על הילד, ובמקרה הזה להישאר איתו במיטה עד שירדם, מנכיחה את הפחד, מעצימה את השפעתו ומרחיקה מהילד את היכולת לסגל שינה עצמאית.
למה זה קורה?
כי המסר שעובר לילד הוא שהוא זקוק להגנה, שיש סיבה לפחד, שהבית הוא מקום לא בטוח, ושאם אני לא לידו הוא לא בטוח לבד.
מסר כזה מחלחל ועם הזמן, מעמיק שורשים. בתגובה נראה שהילד מתחיל להציף פחדים נוספים.
ומה האפשרות השנייה?
להגיב באופן שיציע לילד ויסות רגשי.
להכיל את הפחד- להגיד “אני מבינה שאתה חושש. אני כאן איתך, אתה לא לבד. אני משאירה אור קטן במסדרון/ בחדר,
אני מוכנה להישאר איתך בחדר עד שתרדם אבל לא במיטה איתך, אלא על כורסא.
ולאט לאט ביחד, נתגבר על הפחד”.
מן הסתם הילד לא יסכים לשינוי בקלות ויביע התנגדות בכל דרך שהוא מכיר.
וזה הרגע, זה הרגע הכי חשוב בתהליך.
הרגע שבו אני מבינה כהורה שהבחירה שלי היא למענו, לטובתו.. כי הרי ברגע שיצליח להרדם בעצמו ולא יהיה זקוק לי, הוא יממש את הצורך הכי בסיסי בהתפתחות שלו- הצורך בעצמאות.
חווית המסוגלות וההצלחה תדבק בו, ותניע אותו לחפש אחר עוד ועוד מקורות לסיפוק ההרגשה הזו.
מה שהילד שלנו זקוק לו כדי לפתח ויסות רגשי זה לא הגוננות שלנו
זה האומץ שלנו.
זה המחויבות העמוקה שלנו לעודד אותו לעצמאות.
זו אמונה הכי עמוקה שלנו ביכולת שלו להצליח.
שתפו אותי בתהיות שלכם,
שלכם
טל
